Ktouboth
Daf 67b
משנה: שְׁנֵי דַייָנֵי גְזֵילוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלֵם אַדְמוֹן וְחָנָן בֶּן אַבְשָׁלוֹם. חָנָן אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה. מִי שֶׁהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תוֹבַעַת מְזוֹנוֹת חָנָן אָמַר תִּישָּׁבַע בַּסּוֹף וְלֹא תִישָּׁבַע בַּתְּחִילָּה. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְדוֹלִים וְאָֽמרוּ תִּישָׁבַע בַּתְּחִילָּה וּבַסּוֹף. אָמַר רִבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶן. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי יָפֶה אָמַר חָנָן לֹא תִישָׁבַע אֶלָּא לַבְּסוֹף.
Traduction
Il y avait à Jérusalem deux juges criminels (célèbres), Admon et Hanan b. Abisalom. On a de Hanan 2 sentences, et d’Admon 7. Si un individu émigre dans une province d’outre-mer et que sa femme réclame la nourriture, Hanan dit qu’elle devra l’obtenir sans serment préalable; elle est seulement tenue de prêter serment qu’elle ne possède rien des biens de son mari, lorsqu’on apprend qu’il est mort, et qu’à la suite de ce décès elle réclame le douaire. Mais les fils des grands-prêtres disent qu’elle doit prêter serment de suite (551)Pour être nourrie, et plus tard (552)Pour avoir le douaire. R. Dossa b. Horkinos adopte leur opinion; tandis que R. Yohanan b. Zacaï, adoptant l’avis de Hanan, dit qu’il suffit de lui faire prêter serment après le décès du mari.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שני דייני גזילות. כדמפרש בגמ' שהיו ממונין על הגזל ולקנוס עליהן קנסות:
שני דברים. שאין חכמים מודים לו:
תשבע בסוף. כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום:
ולא תשבע בתחילה. בשעת גביית מזונות והרמב''ם פירש תשבע בסוף כשיבא בעלה ויכחישנה ויאמר הנחתי לך מזונו' תשבע שלא הניח לה כלום:
יפה אמר תנן. והלכה כמותו ודוקא אחר ג' חדשים ליציאת הבעל פוסקין מזונות לאשה אם תבעה מזונות אבל קודם זמן זה לא שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן ויוצא:
הלכה: כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ כול'. בְּטוֹבָה שֶׁעָשׂוּ לָהּ שֶׁנֶּחְלְטוּ נִיכְסֶיהָ בְחַיֵּי בַעֲלָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָֽחְלָה כְתוּבָּיָהּ. רַב חִייָה בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רַב חִייָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי לָא. 67b מִסְתַּבְּרָה בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָה כְּתוּבָּה. אֲבָל בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָה כְּתוּבָּה גּוֹבָה לְעוֹלָם. אָמַר לֵהּ. דְּרוּבָּה אָתָא מֵימַר לָךְ. אֲפִילוּ אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָה כְּתוּבָּה אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. מִילְתָא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אָֽמְרָה. בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה לְעוֹלָם. לֹא אָמַר אֶלָּא בַּעַל חוֹב. אֲבָל אִשָּׁה אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. אָמַר רִבִּי אָבִין. לֹא מִסְתַּבְּרָה אֶלָּא בְאִשָּׁה שֶׁאֵין לָה מְזוֹנוֹת. אֲבָל בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָה מְזוֹנוֹת אֲנִי אוֹמֵר. מִפְּנֵי מְזוֹנוֹתֶיהָ לֹא תָֽבְעָה.
Traduction
''Si elle allègue le motif moral qu’elle est jeune et ne veut pas rester avec des jeunes gens'', est-il dit (§ 4); c.-à-d. pour échapper au soupçon d’inconduite, elle peut rester dans sa famille, sans préjudice. En disant qu’ ''elle a dû profiter'', la Mishna entend le profit qu’a eu la veuve, de la part des héritiers, en restant maîtresse participante, sur les biens du défunt, comme du vivant de son mari, pendant 25 ans; après quoi, elle renonce au douaire (en raison du profit obtenu). R. Hiya b. Ashé demanda au nom de R. Hiya devant Rabbi: ne semble-t-il pas que la renonciation au douaire a lieu au bout de 25 ans de la part d’une femme qui n’a pas un contrat de mariage (c’est par seule mesure rabbinique qu’elle y a droit); mais la femme munie d’un contrat doit toujours pouvoir réclamer le douaire (car si elle y avait renoncé, elle eût restitué le contrat)? -Non, dit Rabbi, on a voulu au contraire faire entendre une extension de règle, à savoir que même une femme munie d’un contrat peut se trouver déchue du droit de réclamer au bout de 25 ans. Cet avis est confirmé par celui de R. Eléazar, qui dit: un créancier peut toujours réclamer sa dette; or, la durée à l’infini est dite seulement du créancier, non de la femme, dont le droit de réclamation prend fin après 25 ans (malgré son contrat). R. Abin dit: il y a lieu de croire que le droit de réclamer ne va pas au-delà pour la femme qui ne reçoit pas les frais de nourriture par les héritiers; mais pour celle qui est nourrie par eux, on peut observer que ce fait l’a détournée jusque-là de réclamer le douaire (sans y renoncer).
Pnei Moshe non traduit
גמ' בטובה שעשו לה שנשלטה נכסיה כחיי בעלה. כלומר הא דקתני שתעשה טובה היינו כפי הטובה שעשו לה נשלטת בנכסים כמו בחיי בעלה והיתה נושאת ונותנת לכל מי שתרצה ויש בטובה זו עד כ''ה שנים כנגד כתובתה:
מחלה כתובתה. כלומר כנגד הטובה מחלה כתובתה ולדברי חכמים לאו בטובה תליא מילתא אלא במחילה לחוד ודוקא בבית אביה כדפרישית במתני'. א''נ האי עד כ''ה שנים מחלה כתובתה אדברי חכמים קאי דאמרי במחילה תליא מילתא וכל זמן שהיא בבית אביה:
לא מסתברא. הא דקאמרי חכמים דבכ''ה שנים מוחלת כתובתה. אם דוקא באשה שאין לה שטר כתובה אלא מתקנת חכמים היא גובה אבל אם יש לה שטר כתובה תהא גובה לעולם דאמרינן אלו מחלתה היתה מוסרת להן שטר הכתובה:
א''ל דרובה אתא מימר לך. לא היא אלא רבותא קאמרינן אפי' אשה שיש לה שטר כתובה שייך בה שפיר מחילה בכ''ה שנים:
מילתא דר' אלעזר אמרה. כלומר ממילתא דר' אלעזר שמעינן נמי דאפילו יש לה שטר כתובה נמי מחלה דאמר רבי אלעזר בעל חוב גובה לעולם דלא שייך ביה מחילה ולא אמר אלא בעל חוב אבל וכו' כלומר וב''ח ע''כ בדנקיט שטרא בידי' דאי לאו הכי במאי גובה ואפ''ה קאמר אבל אשה אינה גובה אלא עד כ''ה שנה ש''מ אפי' בשיש לה שטר כתובה מיירי:
אני אומר מפני מזונותיה. שזנין אותה והיא בושה מהן לא תבעה:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. סוֹף דָּבָר עַד שֶׁתִּתְבַּע. אֲפִילוּ כֵן הִזְכִּירָה. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. מֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתוּבָּתָהּ עַד כ''ה שָׁנָה. דְּרוֹבָה אָתָא מֵימַר לָךְ. אֲפִילוּ עָשָׂת כ''ה שָׁנִים חָסֵר יוֹם אֶחָד וְלֹא תָֽבְעָה וְאַחַר כָּךְ תָּֽבְעָה נוֹתְנִין לָהּ עוֹד כ''ה שָׁנָה.
Traduction
R. Yossé b. R. Aboun est d’un avis contraire; car, en réalité, elle n’avait pas besoin de réclamer le douaire; il lui suffisait de le rappeler, comme le dit notre Mishna: ''Si elle est morte, le douaire sera rappelé par les héritiers jusqu’à 25 ans''. Or, on vient nous apprendre là une extension de droit pour la femme: si durant 25 ans moins un jour elle s’est contentée de tirer profit des biens, sans réclamer le douaire, et qu’au dernier jour elle le réclame, on lui accorde un nouveau délai de 25 ans.
Pnei Moshe non traduit
ר' יוסי בר בון. פליג דסוף דבר עד שתתבע אפי' כן הזכירה וכו' כלומר דהא לא היתה צריכה לתבוע מהן דבהזכרה לחוד סגי כדתנן בסיפא מזכירין כתובתה ואפי' יש לה מזונות היה לה להזכיר אם לא רצתה לתבוע אלא לעולם אמרינן מחלה כתובתה:
עד כ''ה שנה דרובא אתא מימר לך. כלו' דמדייק הא דקתני עד כ''ה שנה ולא קאמר מזכירין בתוך כ''ה שנה אלא רבותא קמ''ל אפי' עשתה וכו' נותנין לה עוד כ''ה שנה מיום התביעה ולהכי קתני עד כ''ה שנה:
רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְתוּבַּת מְנָה מָאתַיִם. אֲבַל כְּתוּבַּת אֶלֶף דֵּינָר גּוֹבָה לְעוֹלָם. אָתָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אֲפִילוּ כְתוּבָּתָהּ שֶׁלְּאֶלֶף דֵּינָר אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא עַד כ''ה שָׁנָה. וָאַתְייָן אִילֵּין פְּלוּגְוָותָא כְּהִילֵּין פְּלוּגְוָותָא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִית. וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית. וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוֹרִית. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מְנָה מָאתַיִם. אֲבַל כְּתוּבָּה שֶׁלְּאֶלֶף דֵּינָר גּוֹבָה בְּבֵינוֹנִית. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְאֲפִילוּ כְתוּבָּתָהּ אֶלֶף דֵּינָר אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוֹרִית. וָאַתְייָא דְּרִבִּי יוֹסֵי כְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי יִרְמְיָה כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו. כָּתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא אִיבֵּד כְּתוּבָּתָהּ. דְּרַב אָמַר. בִּמְזַכֶּה עַל יָדֶיהָ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. בִּמְחַלֵּק לְפָנֶיהָ. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה אָמַר. מִקּוּלֵּי כְתוּבָּה שָׁנוּ. אָמַר רִבִּי בָּא. טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. לֹא סוֹף דָּבָר כְתוּבַּת מְנָה מָאתַיִם אֶלָּא אֲפִילוּ כְתוּבָּתָהּ אֶלֶף דֵּינָר. מִקּוּלֵּי כְתוּבָּה שָׁנוּ.
Traduction
R. Simon dit au nom de R. Josué b. Lévi: le droit de réclamer le douaire cesse après 25 ans, lorsqu’il s’agit de celui de cent ou 200 zouz (ordinaire); mais pour le supplément, et si le contrat porte p. ex. un douaire de mille dinars, la femme pourra toujours le réclamer (sans prescription). R. Abahou vient dire au nom de R. Yohanan que même un douaire de mille dinars ne pourra plus être réclamé après le délai de 25 ans. La présente discussion est conforme à celle qui a été exprimée ailleurs, au sujet de cette Mishna (549)(Gitin 5, 1): Pour payer les dommages causés, on estimera d’après les meilleurs biens; les créances seront réglées à l’aide des valeurs moyennes; enfin, le douaire de la femme le sera à l’aide des moindres valeurs. Sur quoi R. Jérémie ajoute: c’est vrai seulement pour le douaire ordinaire de 100 ou 200 zouz; mais lorsqu’il s’agit d’un douaire élevé, p. ex. de mille dinars, il sera payable sur les valeurs moyennes. R. Yossé au contraire dit que n’importe quel douaire, fut-il de mille dinars, sera payé à l’aide des moindres valeurs. Donc, ce dernier avis de R. Yossé est conforme à celui de R. Yohanan (ci-dessus), et celui de R. Jérémie à celui de R. Josué b. Levi. – (550)Suit une phrase traduite en (Pea 3, 9)
Pnei Moshe non traduit
לא שנו אלא כתובת מנה ומאתים. הוא דמחלה אם לא תבעה עד כ''ה שנה אבל התוספת יש לה דלאו ככתובה היא:
אפי' כתובתה של אלף דינר אינה גובה. דתוספת כתובה ככתובה:
ואתייא דר' יוסי כר' יוחנן. דס''ל בכל הדינים תוספת כתובה ככתובה דמקולי כתובה שנו:
דתנינן תמן. כלומר וכן הא דשנינו בפ''ג דפאה הכותב נכסיו שכ''מ שכתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו בין הבנים קרקע כל שהוא ושמעה איהי ושתקה איבדה כתובתה ופליגי התם רב ושמואל דרב אמר במזכה על ידיה לבנים והיא שתקה ולפיכך איבדה:
ושמואל אמר. אפי' במחלק לפני' ושתקה כדמפרש ר' יוסי ב''ח טעמא דמקולי כתובה שנו כאן:
טעמא. לטעמיה דר' יוסי ב''ח דאמר משום מקולי כתובה הוא לא שנא כתובת מנה ומאתים ול''ש התוספת הכל איבדה דמקולי כתובה שנו והיינו נמי כהאי פלוגתא דלעיל:
סליק פירקא בס''ד
Ktouboth
Daf 68a
הלכה: שְׁנֵי דַייָנֵי גְזֵילוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלֵם כול'. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי פִינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אַרְבַּע מְאוֹת וְשִׁשִּׁים בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלֵם וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיָה לָהּ בֵּית סֵפֶר וּבֵית תַּלְמוּד. בֵּית סֵפֶר לְמִקְרָא וּבֵית תַּלְמוּד לַמִּשְׁנָה. וְאֵילּוּ הֵם מְמוּנִּין 68a עַל הַגֶּזֶל. לְּלַמְּדָךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא סִיפֵּקָה בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מַמְחֶה קַלְקָלָה תְלוּיָּה בוֹ. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נָתָן. אַף נָחוּם הַמָּדִי הָיָה עִמָּהֶן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי נָתָן שְׁלֹשָׁה דַייָנֵי גְזֵילוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלֵם.
Traduction
R. Pinhas n’a-t-il pas dit au nom de R. Oshia qu’il y avait à Jérusalem 460 synagogues (553)en (Megila 3, 1), il y a le (Nb 480, dont chacune avait une salle de lecture et une salle d’études, la 1re servant à lire les textes bibliques, l’autre à expliquer la Mishna? Comment donc notre Mishna parle-t-elle seulement de 2 juges à Jérusalem? -C’est que ces 2 juges étaient préposés à la répression des crimes, et l’on doit apprendre par là que celui qui a le pouvoir d’empêcher le mal et ne s’y oppose pas, est fautif (554)Cf J, traité (Shabat 5, 4), fin. On a enseigné au nom de R. Nathan: Nathum le mède faisait aussi partie de ces juges; c’est donc que, selon R. Nathan, il y avait 3 juges criminels à Jérusalem (555)Suit un passage traduit traité (Sota 1, 4).
Pnei Moshe non traduit
גמ' לא כן כו'. אלמא דטובא הוו ומשני ואלו הם הממונין על הגזל שהיו ממונים לגזור גזירות ולמחות ביד עוברי עבירה והיינו דקאמר ללמדך כו' כלומר ולכך חשיב אלו השנים שהיו ממונים והיתה ספיקה בידם למחות והקולר תלוי בהן:
רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. רִבִּי הָיָה דוֹרֵשׁ גֹ מִקְרָייוֹת לִשְׁבָח. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. וְאֶיפְשַׁר כֵּן. אֲפִילוּ זוֹנָה שֶׁבַּזּוֹנוֹת אֵינָהּ עוֹשָׂה כֵן. אֶלָּא שֶׁתָּלַת עֵינֶיהָ לַפֶּתַח שֶׁכָּל עֵינַיִים מְצַפּוֹת לוֹ. אָֽמְרָה לְפָנָיו. רִבּוֹנוֹ שֶׁלְּעוֹלָם. אַל אֵצֵא רֵיקָם מִבַּיִת זֶה. דָּבָר אַחֵר. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. שֶׁפָּֽתְחָה לוֹ הָעֵינַיִם וְאָֽמְרָה לוֹ. פְּנוּיָה אֲנִי וּטְהוֹרָה אֲנִי. וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וגו'. אֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן. יַשְׁכִּיבוּן כְּתיב. אָמַר רִבִּי. שֶׁהָיוּ הַנָּשִׁים מֵבִיאוֹת קִינֵּיהֶן לִיטָּהֵר לְבַעֲלֵיהֶן וְהָיוּ מַשְׁהִין אוֹתָן. וּמַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵן שׁוֹכְבִין עִמָּן. אָמַר רִבִּי תַנְחוּמָא. הָדָא הִיא דּוּ מְקַנְתֵּר לוֹן. לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי. אִין תֵּימַר. עֲבֵירָה חֲמוּרָה יֵשׁ כָּאן. מַבְרִיחָן מִן הַחֲמוּרָה וּמְקַנְתְּרָן בַּקַּלָּה. וְלֹא הָֽלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו. שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין מַעֲשֵׂר וְדָנִין. אָמַר רִבִּי בְּרֶכְיָה. מַבְרַכְתָּא הָֽיְתָה עוֹבֶרֶת וְהָיוּ מַנִּיחִין צוֹרְכֵי יִשְׂרָאֵל וְעוֹסְקִין בַּפְּרַגְמַטָּיָא.
Traduction
Il arriva à R. Ismaël, le jour du marché à Sephoris, de décider qu’il soit pourvu à la nourriture d’une femme dont le mari était en voyage d’outre-mer. Pourquoi la décision fut-elle prise au jour du marché? -C’est que Rabbi, ayant entendu parler de la femme, dit: qui peut affirmer que son mari ne lui a rien envoyé, ou ne lui a pas laissé de quoi se nourrir? C’est aux passants (qui fréquentent le marché) à le faire savoir. R. Ila dit que Rav demanda: Rabbi est-il d’avis que, dans notre Mishna (où tous sont d’avis d’accorder à la femme la nourriture, sauf serment), il n’est pas question de femme mariée, mais d’une veuve? En effet, Samuel et R. Simon b. Lakish disent tous deux que notre Mishna parle d’une veuve. R. Abin dit que l’on a enseigné autrement à la maison d’étude de Rabbi: Lorsqu’un mari est parti pour un voyage d’outre-mer, et sa femme réclame le droit à la nourriture, on le lui accorde (quoique mariée, sans autre enquête). Les compagnons d’étude ont supposé que, d’après celui qui attribue notre Mishna au cas où une femme mariée demande la nourriture, le serment imposé au commencement signifie qu’elle jure n’avoir reçu aucun envoi, et le serment de la fin équivaut à une dénégation d’enfouissement, ou de prélèvement par ruse, du douaire; d’après celui qui dit qu’il s’agit là d’une veuve, le serment imposé au commencement signifie que le défunt n’a pas laissé d’argent pour la nourrir, et celui de la fin équivaut à nier avoir enfoui ou prélevé par ruse son douaire. Selon Samuel, frère de Berakhia, au contraire, la veuve jure d’abord n’avoir pas renoncé au douaire en faveur des orphelins.
Pnei Moshe non traduit
שלשה מקריות לשבח. מפורש לעיל בפ''ק דסוטה ואיידי דקאמר כל מי שהוא ספיקה בידו למחות מייתי לה הכא כדאמרינן בבני עלי:
מַעֲשֶׂה בְרִבִּי ישְׁמָעֵאל שֶׁפָּסַק מְזוֹנוֹת לְאִשָּׁה בְשׁוּקֵי בְּצִיפּוֹרִי. מַה בְשׁוּקֵי מִשּׁוּקֵי. שָׁמַע רִבִּי וָמַר. מָאן אָמַר לֵיהּ שֶׁלֹּא שִׁילַּח לָהּ. מָאן אָמַר לִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. עָֽבְרִין יָֽדְעִין. רִבִּי הִילָא אָמַר. רִבִּי בָּעֵי. מִיסְבַּר סְבַר רִבִּי דְּלֵית מַתְנִיתָא בְאֵשֶׁת אִישׁ אֶלָּא בְאַלְמָנָה. אָמַר. שְׁמוּאֵל וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. בְּאַלְמָנָה הִיא מַתְנִיתָא. אָמַר רִבִּי אָבִין. תַּנֵּי דְבֵית רִבִּי כֵּן. מִי שֶׁיָּצָא לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תוֹבַעַת מְזוֹנוֹת. הֲווֹן בְּעֵי מֵימַר. מָאן דָּמַר. בְּאֵשֶׁת אִישׁ הִיא מַתְנִיתָא. כַּתְּחִילָּה שֶׁלֹּא שִׁילַּח לָהּ. בַּסּוֹף שֶׁלֹּא הִטְמִינָה וְשֶׁלֹּא הֶעֱרִימָה. מָאן דָּמַר. בְּאַלְמָנָה הִיא מַתְנִיתָא. כַּתְּחִילָּה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. בַּסּוֹף שֶׁלֹּא הִטְמִינָה וְשֶׁלֹּא הֶעֱרִימָה. אָמַר שְׁמוּאֵל אַחֲוָה דְרִבִּי בְּרֶכְיָה. בְּשֶׁלֹּא מָחֲלָה לִיתוֹמִין עַל כְּתוּבָּתָהּ.
Traduction
– Si un mari et sa femme sont partis pour un voyage d’outre-mer et qu’elle revient seule, en déclarant son mari mort, elle a droit, ou à la nourriture, ou à la prise du douaire (556)Tossefta à ce traité, ch 10; si elle dit avoir été répudiée par le mari, elle a droit à être nourrie sur le montant du douaire. Elle y a droit en tous cas: si elle est mariée, elle doit être nourrie par le mari; si elle n’est plus mariée, le douaire y pourvoit. Si, au retour du mari d’un voyage d’outre-mer, la femme lui demande de rembourser ce qu’elle a dû emprunter pour se nourrir, et le mari s’y refuse en disant que le travail manuel de la femme a dû suffire, on le croit; dès qu’il y a une décision du tribunal (même contraire), elle reste valable. Cette règle-ci, dit R. Jérémie, s’applique au cas où le travail manuel de la femme ne lui suffit pas pour vivre. Pourquoi alors est-il dit d’abord d’ajouter foi au mari? C’est conforme à l’avis de celui qui dit (557)Ci-dessus, (7, 1): la nourriture de la femme n’est pas due légalement (et malgré l’insuffisance, le mari n’y est pas contraint), comme il a été enseigné (558)J, traité (Maasserot 3, 1): le tribunal n’ordonnera pas de nourrir la femme avec des produits de la 7e année agraire; mais elle peut alors se nourrir, à côté de son mari, des mêmes produits que lui. R. Yossé dit: au cas où le travail de la femme lui suffit, on le croit. Alors, à quoi bon la décision du tribunal? Pour le cas où il a été accordé au-delà des besoins de la femme (le mari est tenu aussi de le payer).
Pnei Moshe non traduit
שפסק מזונות לאשה. דקסבר פוסקין מזונות לאשת איש אם הלך בעלה למדה''י:
מה בשוקי. כלומר מה נפקא לן מינה אם היה ביומא דשוקי או לא וקאמר משום דרבי היה מתמיה ע''ז וכדלקמן:
מאן אמר ליה. לר' ישמעאל שלא שילם לה בעלה או שלא הניח לה כשיצא:
עברין ידעין. כלומר והשתא ה''ט דקאמר ביומא דשוקי משום דמצוים עוברים ושבים ויודעין מזה אם שלח לה או הניח לה:
רב בעי מסבר סבר רבי. אם סבר רבי דלית מתניתא מיירי באשת איש אלא באלמנה אמר דהא במתניתא לא פליגי חנן ורבנן אלא בשבועה אבל כ''ע מודו דפוסקין לה מזונות ולרבי דס''ל אין פוסקין מזונות לאשת איש א''כ מתני' לא. מיתוקמא אלא באלמנה והא במתני' סתמא קאמר:
שמואל ור''ל תריהון אמרין באלמנה היא מתני'. כלומר אין ודאי באלמנה מיתוקמא. וכן אמר בבבלי דף ק''ז תרגמ' רבינו שמואל בבבל כששמעו בו שמת:
תני דבית רבי כן. כמו תניא אידך הוא כלומר בבית מדרשו של רבי כן תנו במתני' מי שיצא למדה''י דמשמע מיד שיצא הוא למדה''י ואשתו תובעת מזונות פוסקין לה דס''ל פוסקין מזונות לאשת איש:
הוון. בני הישיבה בעי מימר דמאן דמוקי למתני' באשת איש מפרש דבתחילה ובסוף דקתני שבתחילה נשבעת שלא שילח לה וכלומר אף במקום דליכא למיחש שהניח לה צררי כגון בקטנה דאין דרך למיתפס צררי לקטנה מ''מ נשבעת היא שלא שילח לה ובסוף כשתגבה כתובתה נשבעת שלא הטמינה ושלא הערימה:
ומ''ד באלמנה. ולא שייך שלא שילח לה נשבעת שלא הניח לה ונ''מ באלמנה קטנה דלא שייכא בה להניח א''כ לא צריכה שבועה בתחלה:
אמר שמואל אחוה דרבי ברכיה. דלא היא אלא אלמנה לעולם נשבעת בתחלה שלא מחלה ליתומים על כתובתה דהמוחלת כתובתה אין לה מזונות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source